"האיש כמוני יברח" *
2007. 5. 26
היתה כבר שעת לילה די מאוחרת. ישבנו ליד השולחן הגדול שמילא את החדר הקדמי שביום היה חדר אורחים ובלילה חדר השינה של הורי. על אדן החלון עמדה מנורת הנפט (אז עוד לא היינו מחוברים לרשת החשמל) מרקידה על הקירות אור שהיה בו יותר אפלולית מאור. גם אנחנו, הילדים, לא יכולנו ללכת לישון. לא הסכמנו להכנס לחדר הפנימי, שהיה "קבור" יותר עמוק באדמה מהחדר הקדמי. לא יכולנו כי המחנק בו היה כבד מנשוא. שני החלונות שפנו אל החצר ושהיו הדרך היחידה בה יכול היה האויר שבחוץ להכנס פנימה, היו חסומים במזרונים כדי שיהיו "מקלט". השקט הלילי שבחוץ הופר מפעם לפעם בקולות רעם שלעיתים היו קרובים ולעיתים רחוקים. בשבילנו היו אלה קולות המלחמה.
ישבנו קשובים כדי להכיר את הקולות האלה, את רעם הפגזים המתפוצצים, קולות שליוו אותנו ימים לא מעטים עד שלמדנו איך "לחיות" איתם. אך אז, באותו הערב, היה זה היום הראשון של המלחמה הרישמית. המלחמה הלא רישמית כבר התחוללה זמן רב, אך היתה בעיקרה מלחמה של נשק קל, בלי תותחים, והתנהלה בעיקר מחוץ לערים הגדולות או בשכונות השוליים שלהן ולאורך עורקי התחבורה הבין-עירונית. והנה לפתע הפגזות תותחים. תותחים שהיו מוצבים בנבי סמואל, ממש מול השכונות המערביות של העיר. זה היה כל כך חדש שעוד לא ידענו שצריך ועד כמה שצריך לפחד.
רצינו או לא רצינו. העיניים החלו להיעצם. אז. אבי נכנס הביתה. פניו, שקוויהן הביעו בדרך כלל עוצמה, היו נפולים. עיניו היו אדומות. היתה בהן כל העייפות, כל היאוש. לרגע חשבתי שאולי היה בהן בכי, דבר שעד אז לא היה בהן מעולם. ואולי היתה זו רק השתקפות להבת המנורה. הוא התיישב ליד השולחן. אחז בשתי ידיו את ראשו ולחש אל השולחן כמי שכפאו שד, לחש החוזר על עצמו: "הם בורחים. כולם בורחים. הם בורחים. כולם בורחים".
אבי היה שייך אז למה שנקרא "כוחות המגן", אחד מאותם שנשלחו על ידי ההגנה להצטרף לצבא הבריטי. באותו הערב נקרא לחסום, לא את האויב הערבי, אלא את הישוב היהודי. לנסות ולגרום לו להתגבר על הפחד, לסגת מהבריחה.
כביש אחד חיבר אז את שכונות מערב ירושלים אל העיר. (שיכון "המקשר", קרית משה, בית הכרם, בית וגן. אליהן היו נספחים: בתי בן-ציון, בתי שושנת ציון, יפה נוף, שכונת הפועלים, ועוד בתים בודדים שהיו פזורים פה ושם). הכביש התחבר אל דרך יפו היוצאת מהעיר אל השפלה. סופו של הכביש עבר בין בתי "עץ חיים" הקיימים עד היום בכניסה לעיר,לבין "בית הטרנספורמטור" ובית החולים לחולי נפש "עזרת נשים". שם, בצואר הבקבוק הזה, הוצבו אנשי המגן, כולל אנשי "משמר העם", לנסות לסכור ולעצור את זרם הבורחים שהתגבר יותר ויותר לקראת הערב.
משם חזר אבי בשעת הלילה.
למחרת התוודעתי לראשונה לבריחה. מחזות ששנים לאחר מכן ראיתי במקומות אחרים זרמו לנגד עיניי. על הכביש התנהלו הפליטים. לא פליטים ערבים, פליטים יהודים! פליטים שהיו שמנא וסלתא של החברה היהודית/ישראלית. דוחפי עגלות ילדים עמוסות חבילות. מובילי אופניים עמוסים לעיפה. צועדים בשולי הכביש (מידרכות עוד לא היו אז לאורך הכביש הזה). הורים גוררי ילדים. ילדים קטנים הנגררים על ידי אחיהם הגדולים יותר. מראות שאני נושא איתי כל חיי.
אחר הצהרים חדרה המציאות הזו אל תוך ביתי.
הם פשוט הגיעו. טלפונים היו נדירים באותם הימים כך שאי אפשר היה להודיע מראש. דודתי הניחה שתי מזוודות צמודות לשתי רגליה. הוציאה ממחטה לספוג את אגלי הזיעה שעל מצחה ועל שפתה העליונה. לא אחטא לאמת אם אומר שבזכרוני שמעתי "פשקרב כולרא" נפלט מפיה. מאחריה עמד דודי גבוה ושתקן כתמיד אך בפעם ההיא שתק כנציב מלח. עמד מחזיק בשתי ידיו שתי מזוודות מהסס אם להניח אותן על הריצפה כאילו שבעוד רגע קט יצטרך להרים אותן ולהמשיך ללכת. כן, גם הם ברחו. פליטים...! וכי לאן ילכו...?
דודתי ודודי גרו ב"בית תזיז". אף כי היו חשוכי ילדים גרו בכל הקומה השניה של אחד מאגפי הבית. הבית עמד (ועומד) גובל בצידו המערבי של "בית החולים האיטלקי", היום חלק ממשרד החינוך ואז חלק מאיזור הביטחון של השלטון הבריטי בארץ. מרפסות ארוכות מתמשכות לאורך החזית המזרחית של הבית ולכל אורכו הדרומי של הבית. אהבתי לעמוד על המרפסת המזרחית הצופה על החצר האחורית של בית החולים האיטלקי. החצר היתה מחולקת למגרשי טניס ששימשו את אנשי הוד מלכותו ובעיקר את נשותיהם. הייתי עומד ומתבונן בנשים המשחקות, לבושות בחצאיות קצרצרות לבנות החושפות את ישבניהן הלבושים, כפי שחשבתי אז, בתחתונים לבנים. לא פעם אמרתי בליבי מילים ששיקפו את דעתי על האנגלים, כמו גם על אותן נשים יהודיות בודדות שנהגו לשכב עם האנגלים.
באותו הבוקר בו הופיעו דודתי ודודי בביתנו כפליטים נפגעה, מצליפות כדורים, אותה חזית מזרחית בה הייתי נוהג לעמוד. אחוזי פחד דחסו במזוודות את כל מה שעלה בידיהם וברחו. לקראת לילה הוריד אבי מהבוידם שני מזרונים ישנים עמוסי אבק שלפתע נמצא להם שימוש ופרס אותם על הריצפה. מאותו הלילה ולילות רבים ישנו על ריצפת החדר הפנימי הקטן שישה אנשים: ארבעה מבוגרים ושני ילדים.
דודי היה שען וצורף והייתה לו חנות במאה שערים. הם לא היו עשירים. הם לא היו אמידים. הם היו מה שקראו אז, כנגד עין רעה, "מסודרים". בבוקר היה דודי חסר סבלנות. היתה זו תחושת לב או סתם דאגה, או אולי היה זה רק תוצאה של לילה ראשון כפליט הישן על מזרון על הריצפה. הוא מיהר לצאת לראות את החנות. כל ההפצרות וכל התחנונים שייזהר כי בחוץ מלחמה ונופלים פגזים לא עזרו, הוא יצא.
אינני יודע פניו של מי היו שחורים יותר. כמעט ואי אפשר היה להכיר אותו. הוא חזר עם ערב נושא על כתפיו את עולמו החרב. הסתבר כי החנות נפגעה פגיעה ישירה ונהרסה כליל. דודי עסק כל היום בחיטוט בעיי החורבות, מנסה למצא ולהציל מה שנשאר שם כי את רוב מה שנשאר שם לאחר הפיצוץ, כבר הספיקו לקחת הבוזזים. הוא המשיך ויצא אל החנות עוד מספר פעמים. מוסיף את החשש לשלומו אל הפחד מפני הפגזים. רק אחרי שחזר כמה ימים בידים ריקות, הפסיק ללכת אל החנות. למיטב ידיעתי הוא לא חזר אל החנות עד סוף ימיו.
הם ישבו בביתנו עוד ימים רבים. כשהסתיימה המלחמה הם קנו, ככל שהסיגה ידם, דירה קטנטנה בשכונת אבן יהושע. אל "בית תזיז" הם לא חזרו. עברו ימים והוא אסף את הזהב שנשאר ועוד הוסיף עליו ככל יכולתו, התיך אותו וצרף ממנו שרשרת עבה וכבדה שאפשר לשים במהירות על הצוואר ולברוח.
עברו עוד שנים עד שראיתי פעם נוספת אנשים העוזבים את ביתם כמעט בחוסר כל ובורחים. בורחים על מנת להציל את נפשם, אף כי בראיה מפוקחת אפשר היה לראות כי אין כל סכנה לחייהם. הבריחה הגדולה היתה של ערבים. רבות הסתובבתי בארץ. ראיתי את הכפרים הנטושים ההולכים ומתפוררים מחוסר יד אדם שתת?חזק, שתתקן. היו אל כפרי הערבים שתושביהם ברחו או "הוברחו" והשאירו אחריהם מטעים שהמשיכו להניב פרי שנה אחר שנה ומי אשר נטע אותם, לא זכה ליהנות מהפרי.
ככלל היו הבריחות בארץ בריחות של ערבים. היהודים, בציבורים גדולים, עוד לא ברחו בימים ההם. כאדם ישראלי בזתי לבורחים וכעסתי על מנהיגיהם ועל "אחיהם" בני האומה הערבית על ארצותיהם השונות. לא יכולתי לרחם עליהם ולא יכולתי להזדהות איתם כי לא הבנתי ולא קיבלתי את המציאות בה חיו, והמשיכו לחיות, וממשיכים לחיות. מציאות שרק שיפלות רוח האדם יכולה ליצור אותה. פעמים רבות שאלתי את עצמי למה כל אלה שהיו לפליטים לפני ששים שנה, ממשיכים להיות פליטים (בציניות אומר: "פליטים מקצועיים"). מדוע לא יכלו במשך כל השנים הללו וגם כיום, לאסוף את עצמם ולקחת את גורלם בידם. פעמים רבות שאלתי אנשים שונים מתוך ציבור הפליטים את אותן השאלות וכל התשובות שקיבלתי רק חיזקו וביססו את דעתי כי לאנשים האלה, שנקרא להם כאן "הבורחים", נכון לחיות את חייהם כפי שהם, כי מרגע שברחו מבתיהם ומארצם ברחו מעצמם והסגירו את עצמם בידי עצם ידיהם הרפות ובידיו של הגורל שהם דאגתו האחרונה. מתוך כך גם יובנו יחסי והתיחסותי אל כל הגורמים הפעילים בקרב הציבור הזה ואני מתכוון לכל הגורמים הערביים, הישראלים ובמיוחד הבינלאומיים כי לדעתי כל הגורמים האלה הם המעוניינים, ויותר מכך פועלים לחיזוק ושימור והעצמה של המצב הזה. כי המצב הזה הוא הסיבה לקיומם הפיסי והפוליטי. קיומה של מדינת ישראל עוד מוסיף דבק וכוח לגורמים אלה וכל הגדרה מטעם של האירגונים האלה הן כ"פרטנר" או כ"לא פרטנר" על ידי כל גורם ישראלי, רישמי או לא רישמי, פוליטי או לא פוליטי, מבטיח את הנצחת גורלם של "הבורחים" ומוסיף עוד "נוצות קישוט", כי נוח לכולם להתקשט בנוצות "פליטים".
אינני מתייחס לנושא הזה מתוך "דאגה" כזו או אחרת לערבים, ויהיו אשר יהיו. אני מתייחס לכך כי בשנים האחרונות אני מבחין בהתרחבות של מגמה כזו בקרב הציבור הישראלי. אין לי וגם אינני רוצה שתהיה לי סמכות או זכות מוסרית לשפוט בני אדם על פחדים ועל הדברים הקורים להם כתוצאה מהפחד. בודדים תמיד מצאו את "הבריחה" כפתרון לפחד, כל אחד וסיבותיו עימו. גם בריחות של ציבורים מצומצמים היו לכל אורך ההיסטוריה של מדינת ישראל. בריחה ציבורית ראשונה אירעה לדעתי ולידיעתי כבר בראשית מלחמת ששת הימים (אולי אספר על כך בפעם אחרת).
תושבי קרית שמונה ברחו פעם אחר פעם מפחד הקטיושות. אולם תמיד חזרו רובם אל בתיהם לאחר ימים מספר.
בריחה רבתי, רבת היקף, ממרכז הארץ, אירעה בימי מלחמת המפרץ הראשונה בעקבות אותם טילי הסקאד ששילחה עירק. היתה זו, אם אפשר לומר כך, "בריחה לוקסוס" כי היתה זו הפעם הראשונה, ועד היום, היחדה, בה היתה פגיעה באוכלוסיה חזקה יחסית (יחסית לאוכלוסית קרית שמונה). מכאן גם התופעה שיש בה כדי להדאיג, של ביקורת חריפה על שלמה להט, ראש עיריית תל אביב, על שהביע תגובה המגנה את הבריחה הזו.
למן מלחמת לבנון (השניה, אם תרצו) החלה תופעת הבריחה לקבל ממדים עצומים. אפשר לומר כי הכמות המדהימה והטיווחים הלא צפויים של הקטיושות, קיצרות וארוכות הטווח, הגבירו את תופעת הבריחה. שוב לא היתה זו בריחה של בודדים ולא של ציבורים מצומצמים. היה פחד שאחז בכל איזור הצפון וגרם לבריחה המונית של כל שכבות האוכלוסיה, לבד מחברי הקיבוצים. לפחד הזה היתה צמודה ביקורת חברתית/פוליטית שהחלה מיד עם פרוץ המלחמה ועוד לפניה, ביקורת שהלכה וגברה ככל שהמלחמה התמשכה. כשמן לתופעת הבריחה והביקורת היה המצב של אי-הצלחה, ויש אומרים?הכשלון, של צה"ל למנוע, או לפחות לצמצם את ירי הרקטות, תופעה שאזרחי ישראל לא הכירו ולא יכלו להסכים איתה, כי הורגלו רק לנצחונות.
אם כך היה המצב בצפון, הרי שבדרום הדבר הוא חמור יותר, כי בדרום מרוכזת כל הפעילות ההתקפית של החמאס בעיקר במקום אחד, בשדרות. כך היה הדבר בצפון כאשר קרית שמונה נשאה במרבית הפגיעות ובכל העלבון. המלחמה האחרונה בצפון פגעה בכל יישובי הצפון, בערים הוותיקות והמבוססות ומרגע שגם הן נתפסו לפחד ולתהליך הבריחה, העמידו לפתע ובפעם הראשונה את עצמן ואת קרית שמונה באותו קו חזית ובאותה רמה של פחד ובריחה. שוב לא היתה הבריחה תוצאה של רמתה של אוכלוסיית העיר שנתפסה תמיד כאוכלוסיה חלשה, אוכלוסיה חסרת חוסן ציבורי, אידאולוגי (ציונות) ופטריוטי. לכאורה אפשר לומר כי המלחמה האחרונה "צרפה" את קרית שמונה אל כל "קהל ישראל".
האם תהליך כזה צפוי להתהוות גם בדרום המדינה? האם הרחבת פעילות החמאס מרצועת עזה ופגיעה אפשרית באשקלון ו/או גם בערים אחרות בדרום תגרום למנוסה המונית כללית של תושבי האזור, ובכך גם העיירה שדרות תהפוך לחלק משאר המדינה? כרגע נראה כי המצב בשדרות שונה וזאת לא בגלל חוסנה של האוכלוסיה אלא כתוצאה של תופעה שעד לא מזמן לא היתה מוכרת בישראל.
רבות כבר נכתב ונאמר על האיש גידאמאק. כבר היו רבים שהציבו אותו על כל הסקאלה שבין שטן ואלוהים. אני חושב כי יש להפריד בין האיש ופעילותו לבין תושבי ישראל, הן בצפון (בעבר הקרוב) והן בדרום בהווה (ואולי גם בעתיד הקרוב). המענה השגוי שנתנו פעילותו ופועלו לחרדות האמיתיות של תושבי ישראל, נתנו לחרדות אלה גוון, שעם כל הרצון, אין כל אפשרות שלא לראות אותן כחרדות ה"מזמינות" בילוי והנאה ולא רחוק היום בו עלולה להיווצר בארץ תגובה "פבלובית" ברצף של פיגוע - בריחה - בילוי. תהליך כזה צריך להיעצר מיד. אינני יודע איך אפשר לעצור אותו (יש כבר התמרמרות של מפונים על שלא שיכנו אותם בבתי מלון אלא ב"עיר אהלים") אך הבריחה חייבת להיעצר מיד! אם נסיון של הפתח, החמאס והחיזבאללה לפגוע בישראל ותושביה פגיעה פיסית יכשל, הרי שהפגיעה הפסיכולוגית עלולה להיות הרת אסון.
אין לי את הרצון להציג את הסצנריו הבא, אך לדעתי הוא לא רק צפוי, אלא, כפי שהדברים נראים היום, הוא בלתי נמנע. פעילות מאסיבית של החיזבאללה בצפון בו זמנית עם פעילות מאסיבית של החמאס בדרום, אפשרות של פעילות גוברת של הפתח במרכז יכולות לגרום וליצור תגובת "שבשבת" בארץ ולערער את כל היציבות במדינה. אם נוסיף לכך גם פעילות טילית איראנית... תושבי הצפון יברחו מהצפון. תושבי הדרום יברחו מהדרום. תושבי המרכז יברחו מהמרכז...
ואנה אנו באים. לאן נברח?!
· נחמיה פרק ו' פסוק 11
2007. 5. 26
היתה כבר שעת לילה די מאוחרת. ישבנו ליד השולחן הגדול שמילא את החדר הקדמי שביום היה חדר אורחים ובלילה חדר השינה של הורי. על אדן החלון עמדה מנורת הנפט (אז עוד לא היינו מחוברים לרשת החשמל) מרקידה על הקירות אור שהיה בו יותר אפלולית מאור. גם אנחנו, הילדים, לא יכולנו ללכת לישון. לא הסכמנו להכנס לחדר הפנימי, שהיה "קבור" יותר עמוק באדמה מהחדר הקדמי. לא יכולנו כי המחנק בו היה כבד מנשוא. שני החלונות שפנו אל החצר ושהיו הדרך היחידה בה יכול היה האויר שבחוץ להכנס פנימה, היו חסומים במזרונים כדי שיהיו "מקלט". השקט הלילי שבחוץ הופר מפעם לפעם בקולות רעם שלעיתים היו קרובים ולעיתים רחוקים. בשבילנו היו אלה קולות המלחמה.
ישבנו קשובים כדי להכיר את הקולות האלה, את רעם הפגזים המתפוצצים, קולות שליוו אותנו ימים לא מעטים עד שלמדנו איך "לחיות" איתם. אך אז, באותו הערב, היה זה היום הראשון של המלחמה הרישמית. המלחמה הלא רישמית כבר התחוללה זמן רב, אך היתה בעיקרה מלחמה של נשק קל, בלי תותחים, והתנהלה בעיקר מחוץ לערים הגדולות או בשכונות השוליים שלהן ולאורך עורקי התחבורה הבין-עירונית. והנה לפתע הפגזות תותחים. תותחים שהיו מוצבים בנבי סמואל, ממש מול השכונות המערביות של העיר. זה היה כל כך חדש שעוד לא ידענו שצריך ועד כמה שצריך לפחד.
רצינו או לא רצינו. העיניים החלו להיעצם. אז. אבי נכנס הביתה. פניו, שקוויהן הביעו בדרך כלל עוצמה, היו נפולים. עיניו היו אדומות. היתה בהן כל העייפות, כל היאוש. לרגע חשבתי שאולי היה בהן בכי, דבר שעד אז לא היה בהן מעולם. ואולי היתה זו רק השתקפות להבת המנורה. הוא התיישב ליד השולחן. אחז בשתי ידיו את ראשו ולחש אל השולחן כמי שכפאו שד, לחש החוזר על עצמו: "הם בורחים. כולם בורחים. הם בורחים. כולם בורחים".
אבי היה שייך אז למה שנקרא "כוחות המגן", אחד מאותם שנשלחו על ידי ההגנה להצטרף לצבא הבריטי. באותו הערב נקרא לחסום, לא את האויב הערבי, אלא את הישוב היהודי. לנסות ולגרום לו להתגבר על הפחד, לסגת מהבריחה.
כביש אחד חיבר אז את שכונות מערב ירושלים אל העיר. (שיכון "המקשר", קרית משה, בית הכרם, בית וגן. אליהן היו נספחים: בתי בן-ציון, בתי שושנת ציון, יפה נוף, שכונת הפועלים, ועוד בתים בודדים שהיו פזורים פה ושם). הכביש התחבר אל דרך יפו היוצאת מהעיר אל השפלה. סופו של הכביש עבר בין בתי "עץ חיים" הקיימים עד היום בכניסה לעיר,לבין "בית הטרנספורמטור" ובית החולים לחולי נפש "עזרת נשים". שם, בצואר הבקבוק הזה, הוצבו אנשי המגן, כולל אנשי "משמר העם", לנסות לסכור ולעצור את זרם הבורחים שהתגבר יותר ויותר לקראת הערב.
משם חזר אבי בשעת הלילה.
למחרת התוודעתי לראשונה לבריחה. מחזות ששנים לאחר מכן ראיתי במקומות אחרים זרמו לנגד עיניי. על הכביש התנהלו הפליטים. לא פליטים ערבים, פליטים יהודים! פליטים שהיו שמנא וסלתא של החברה היהודית/ישראלית. דוחפי עגלות ילדים עמוסות חבילות. מובילי אופניים עמוסים לעיפה. צועדים בשולי הכביש (מידרכות עוד לא היו אז לאורך הכביש הזה). הורים גוררי ילדים. ילדים קטנים הנגררים על ידי אחיהם הגדולים יותר. מראות שאני נושא איתי כל חיי.
אחר הצהרים חדרה המציאות הזו אל תוך ביתי.
הם פשוט הגיעו. טלפונים היו נדירים באותם הימים כך שאי אפשר היה להודיע מראש. דודתי הניחה שתי מזוודות צמודות לשתי רגליה. הוציאה ממחטה לספוג את אגלי הזיעה שעל מצחה ועל שפתה העליונה. לא אחטא לאמת אם אומר שבזכרוני שמעתי "פשקרב כולרא" נפלט מפיה. מאחריה עמד דודי גבוה ושתקן כתמיד אך בפעם ההיא שתק כנציב מלח. עמד מחזיק בשתי ידיו שתי מזוודות מהסס אם להניח אותן על הריצפה כאילו שבעוד רגע קט יצטרך להרים אותן ולהמשיך ללכת. כן, גם הם ברחו. פליטים...! וכי לאן ילכו...?
דודתי ודודי גרו ב"בית תזיז". אף כי היו חשוכי ילדים גרו בכל הקומה השניה של אחד מאגפי הבית. הבית עמד (ועומד) גובל בצידו המערבי של "בית החולים האיטלקי", היום חלק ממשרד החינוך ואז חלק מאיזור הביטחון של השלטון הבריטי בארץ. מרפסות ארוכות מתמשכות לאורך החזית המזרחית של הבית ולכל אורכו הדרומי של הבית. אהבתי לעמוד על המרפסת המזרחית הצופה על החצר האחורית של בית החולים האיטלקי. החצר היתה מחולקת למגרשי טניס ששימשו את אנשי הוד מלכותו ובעיקר את נשותיהם. הייתי עומד ומתבונן בנשים המשחקות, לבושות בחצאיות קצרצרות לבנות החושפות את ישבניהן הלבושים, כפי שחשבתי אז, בתחתונים לבנים. לא פעם אמרתי בליבי מילים ששיקפו את דעתי על האנגלים, כמו גם על אותן נשים יהודיות בודדות שנהגו לשכב עם האנגלים.
באותו הבוקר בו הופיעו דודתי ודודי בביתנו כפליטים נפגעה, מצליפות כדורים, אותה חזית מזרחית בה הייתי נוהג לעמוד. אחוזי פחד דחסו במזוודות את כל מה שעלה בידיהם וברחו. לקראת לילה הוריד אבי מהבוידם שני מזרונים ישנים עמוסי אבק שלפתע נמצא להם שימוש ופרס אותם על הריצפה. מאותו הלילה ולילות רבים ישנו על ריצפת החדר הפנימי הקטן שישה אנשים: ארבעה מבוגרים ושני ילדים.
דודי היה שען וצורף והייתה לו חנות במאה שערים. הם לא היו עשירים. הם לא היו אמידים. הם היו מה שקראו אז, כנגד עין רעה, "מסודרים". בבוקר היה דודי חסר סבלנות. היתה זו תחושת לב או סתם דאגה, או אולי היה זה רק תוצאה של לילה ראשון כפליט הישן על מזרון על הריצפה. הוא מיהר לצאת לראות את החנות. כל ההפצרות וכל התחנונים שייזהר כי בחוץ מלחמה ונופלים פגזים לא עזרו, הוא יצא.
אינני יודע פניו של מי היו שחורים יותר. כמעט ואי אפשר היה להכיר אותו. הוא חזר עם ערב נושא על כתפיו את עולמו החרב. הסתבר כי החנות נפגעה פגיעה ישירה ונהרסה כליל. דודי עסק כל היום בחיטוט בעיי החורבות, מנסה למצא ולהציל מה שנשאר שם כי את רוב מה שנשאר שם לאחר הפיצוץ, כבר הספיקו לקחת הבוזזים. הוא המשיך ויצא אל החנות עוד מספר פעמים. מוסיף את החשש לשלומו אל הפחד מפני הפגזים. רק אחרי שחזר כמה ימים בידים ריקות, הפסיק ללכת אל החנות. למיטב ידיעתי הוא לא חזר אל החנות עד סוף ימיו.
הם ישבו בביתנו עוד ימים רבים. כשהסתיימה המלחמה הם קנו, ככל שהסיגה ידם, דירה קטנטנה בשכונת אבן יהושע. אל "בית תזיז" הם לא חזרו. עברו ימים והוא אסף את הזהב שנשאר ועוד הוסיף עליו ככל יכולתו, התיך אותו וצרף ממנו שרשרת עבה וכבדה שאפשר לשים במהירות על הצוואר ולברוח.
עברו עוד שנים עד שראיתי פעם נוספת אנשים העוזבים את ביתם כמעט בחוסר כל ובורחים. בורחים על מנת להציל את נפשם, אף כי בראיה מפוקחת אפשר היה לראות כי אין כל סכנה לחייהם. הבריחה הגדולה היתה של ערבים. רבות הסתובבתי בארץ. ראיתי את הכפרים הנטושים ההולכים ומתפוררים מחוסר יד אדם שתת?חזק, שתתקן. היו אל כפרי הערבים שתושביהם ברחו או "הוברחו" והשאירו אחריהם מטעים שהמשיכו להניב פרי שנה אחר שנה ומי אשר נטע אותם, לא זכה ליהנות מהפרי.
ככלל היו הבריחות בארץ בריחות של ערבים. היהודים, בציבורים גדולים, עוד לא ברחו בימים ההם. כאדם ישראלי בזתי לבורחים וכעסתי על מנהיגיהם ועל "אחיהם" בני האומה הערבית על ארצותיהם השונות. לא יכולתי לרחם עליהם ולא יכולתי להזדהות איתם כי לא הבנתי ולא קיבלתי את המציאות בה חיו, והמשיכו לחיות, וממשיכים לחיות. מציאות שרק שיפלות רוח האדם יכולה ליצור אותה. פעמים רבות שאלתי את עצמי למה כל אלה שהיו לפליטים לפני ששים שנה, ממשיכים להיות פליטים (בציניות אומר: "פליטים מקצועיים"). מדוע לא יכלו במשך כל השנים הללו וגם כיום, לאסוף את עצמם ולקחת את גורלם בידם. פעמים רבות שאלתי אנשים שונים מתוך ציבור הפליטים את אותן השאלות וכל התשובות שקיבלתי רק חיזקו וביססו את דעתי כי לאנשים האלה, שנקרא להם כאן "הבורחים", נכון לחיות את חייהם כפי שהם, כי מרגע שברחו מבתיהם ומארצם ברחו מעצמם והסגירו את עצמם בידי עצם ידיהם הרפות ובידיו של הגורל שהם דאגתו האחרונה. מתוך כך גם יובנו יחסי והתיחסותי אל כל הגורמים הפעילים בקרב הציבור הזה ואני מתכוון לכל הגורמים הערביים, הישראלים ובמיוחד הבינלאומיים כי לדעתי כל הגורמים האלה הם המעוניינים, ויותר מכך פועלים לחיזוק ושימור והעצמה של המצב הזה. כי המצב הזה הוא הסיבה לקיומם הפיסי והפוליטי. קיומה של מדינת ישראל עוד מוסיף דבק וכוח לגורמים אלה וכל הגדרה מטעם של האירגונים האלה הן כ"פרטנר" או כ"לא פרטנר" על ידי כל גורם ישראלי, רישמי או לא רישמי, פוליטי או לא פוליטי, מבטיח את הנצחת גורלם של "הבורחים" ומוסיף עוד "נוצות קישוט", כי נוח לכולם להתקשט בנוצות "פליטים".
אינני מתייחס לנושא הזה מתוך "דאגה" כזו או אחרת לערבים, ויהיו אשר יהיו. אני מתייחס לכך כי בשנים האחרונות אני מבחין בהתרחבות של מגמה כזו בקרב הציבור הישראלי. אין לי וגם אינני רוצה שתהיה לי סמכות או זכות מוסרית לשפוט בני אדם על פחדים ועל הדברים הקורים להם כתוצאה מהפחד. בודדים תמיד מצאו את "הבריחה" כפתרון לפחד, כל אחד וסיבותיו עימו. גם בריחות של ציבורים מצומצמים היו לכל אורך ההיסטוריה של מדינת ישראל. בריחה ציבורית ראשונה אירעה לדעתי ולידיעתי כבר בראשית מלחמת ששת הימים (אולי אספר על כך בפעם אחרת).
תושבי קרית שמונה ברחו פעם אחר פעם מפחד הקטיושות. אולם תמיד חזרו רובם אל בתיהם לאחר ימים מספר.
בריחה רבתי, רבת היקף, ממרכז הארץ, אירעה בימי מלחמת המפרץ הראשונה בעקבות אותם טילי הסקאד ששילחה עירק. היתה זו, אם אפשר לומר כך, "בריחה לוקסוס" כי היתה זו הפעם הראשונה, ועד היום, היחדה, בה היתה פגיעה באוכלוסיה חזקה יחסית (יחסית לאוכלוסית קרית שמונה). מכאן גם התופעה שיש בה כדי להדאיג, של ביקורת חריפה על שלמה להט, ראש עיריית תל אביב, על שהביע תגובה המגנה את הבריחה הזו.
למן מלחמת לבנון (השניה, אם תרצו) החלה תופעת הבריחה לקבל ממדים עצומים. אפשר לומר כי הכמות המדהימה והטיווחים הלא צפויים של הקטיושות, קיצרות וארוכות הטווח, הגבירו את תופעת הבריחה. שוב לא היתה זו בריחה של בודדים ולא של ציבורים מצומצמים. היה פחד שאחז בכל איזור הצפון וגרם לבריחה המונית של כל שכבות האוכלוסיה, לבד מחברי הקיבוצים. לפחד הזה היתה צמודה ביקורת חברתית/פוליטית שהחלה מיד עם פרוץ המלחמה ועוד לפניה, ביקורת שהלכה וגברה ככל שהמלחמה התמשכה. כשמן לתופעת הבריחה והביקורת היה המצב של אי-הצלחה, ויש אומרים?הכשלון, של צה"ל למנוע, או לפחות לצמצם את ירי הרקטות, תופעה שאזרחי ישראל לא הכירו ולא יכלו להסכים איתה, כי הורגלו רק לנצחונות.
אם כך היה המצב בצפון, הרי שבדרום הדבר הוא חמור יותר, כי בדרום מרוכזת כל הפעילות ההתקפית של החמאס בעיקר במקום אחד, בשדרות. כך היה הדבר בצפון כאשר קרית שמונה נשאה במרבית הפגיעות ובכל העלבון. המלחמה האחרונה בצפון פגעה בכל יישובי הצפון, בערים הוותיקות והמבוססות ומרגע שגם הן נתפסו לפחד ולתהליך הבריחה, העמידו לפתע ובפעם הראשונה את עצמן ואת קרית שמונה באותו קו חזית ובאותה רמה של פחד ובריחה. שוב לא היתה הבריחה תוצאה של רמתה של אוכלוסיית העיר שנתפסה תמיד כאוכלוסיה חלשה, אוכלוסיה חסרת חוסן ציבורי, אידאולוגי (ציונות) ופטריוטי. לכאורה אפשר לומר כי המלחמה האחרונה "צרפה" את קרית שמונה אל כל "קהל ישראל".
האם תהליך כזה צפוי להתהוות גם בדרום המדינה? האם הרחבת פעילות החמאס מרצועת עזה ופגיעה אפשרית באשקלון ו/או גם בערים אחרות בדרום תגרום למנוסה המונית כללית של תושבי האזור, ובכך גם העיירה שדרות תהפוך לחלק משאר המדינה? כרגע נראה כי המצב בשדרות שונה וזאת לא בגלל חוסנה של האוכלוסיה אלא כתוצאה של תופעה שעד לא מזמן לא היתה מוכרת בישראל.
רבות כבר נכתב ונאמר על האיש גידאמאק. כבר היו רבים שהציבו אותו על כל הסקאלה שבין שטן ואלוהים. אני חושב כי יש להפריד בין האיש ופעילותו לבין תושבי ישראל, הן בצפון (בעבר הקרוב) והן בדרום בהווה (ואולי גם בעתיד הקרוב). המענה השגוי שנתנו פעילותו ופועלו לחרדות האמיתיות של תושבי ישראל, נתנו לחרדות אלה גוון, שעם כל הרצון, אין כל אפשרות שלא לראות אותן כחרדות ה"מזמינות" בילוי והנאה ולא רחוק היום בו עלולה להיווצר בארץ תגובה "פבלובית" ברצף של פיגוע - בריחה - בילוי. תהליך כזה צריך להיעצר מיד. אינני יודע איך אפשר לעצור אותו (יש כבר התמרמרות של מפונים על שלא שיכנו אותם בבתי מלון אלא ב"עיר אהלים") אך הבריחה חייבת להיעצר מיד! אם נסיון של הפתח, החמאס והחיזבאללה לפגוע בישראל ותושביה פגיעה פיסית יכשל, הרי שהפגיעה הפסיכולוגית עלולה להיות הרת אסון.
אין לי את הרצון להציג את הסצנריו הבא, אך לדעתי הוא לא רק צפוי, אלא, כפי שהדברים נראים היום, הוא בלתי נמנע. פעילות מאסיבית של החיזבאללה בצפון בו זמנית עם פעילות מאסיבית של החמאס בדרום, אפשרות של פעילות גוברת של הפתח במרכז יכולות לגרום וליצור תגובת "שבשבת" בארץ ולערער את כל היציבות במדינה. אם נוסיף לכך גם פעילות טילית איראנית... תושבי הצפון יברחו מהצפון. תושבי הדרום יברחו מהדרום. תושבי המרכז יברחו מהמרכז...
ואנה אנו באים. לאן נברח?!
· נחמיה פרק ו' פסוק 11
